<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' עבודת בית המקדש פ"ג</h1>
<h2>דף ל:</h2>
אחר שיצא המקטיר נכנס הזוכה בדשון המנורה ומטיב שתי הנרות שהניח. ולפיכך לא מטיב כל ז' יחד, כדי להרגיש העזרה. והטבת נרות שהיא הדלקה מצות עשה, שנאמר [שמות כ"ז], יערוך אותו אהרן ובניו. ודוחין הדלקתן השבת, והטומאה. שנאמר בם [שם], להעלות נר תמיד. ואחר כך נוטל זה המטיב הכוז בידו ומשתחוה ויוצא. וזה שהקטיר וזה שהטיב, עומד על (מעלה) [מעלות] האולם הוא ואחיו הכהנים.
[מנחה]. כסדר שעושין בתמיד של שחר כך עושין לתמיד בין הערבים, וכל העבודות של שחר הן בערב, חוץ מהרמת הדשן ממזבח החיצון, וסדור המערכות. רק שני גזרי' שמעלין שני כהנים, כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו, שנאמר [ויקרא א'], וערכו עצים על האש, אבל של שחר בכהן אחד, שנאמר [שם ו'], ובער, כאשר פי'. וגם אין צריך פייסות בערב אלא כל כהן שזכה בשחר זכה בערב איש איש על עבודתו בלא פייס, חוץ מן הקטרת שהן מפיסין שנית ויבאו כל מי שלא הקטיר קטרת מעולם מאנשי אותו בית אב ויפיסו. ואם כבר הקטירו כולן מימיהן מפיסין לה כלם בשחרית בפייס שלישי, וזה שזכה שחרית מקטירה בין הערבים. ותמיד הערב נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה, כדי שיהיה כנגד השמש, ודבר קבלה הוא שיהיו נשחטין התמידין נגד השמש. זמן שחיטת תמיד בקר קודם שתעלה החמה משיאור כל פני החמה של מזרח. ופעם אחת דחקה שעה הצבור בבית שני והקריבו תמיד שחר בד' שעות. תמיד הערב שוחטין אותו משיאריך הצל ויזכר לכל שהאריך, והוא משש שעות ומחצה ולמעלה עד סוף היום. ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בח' שעות ומחצה או בט' ומחצה. ולפיכך מאחרין אותו שתי שעות אחר תחלת זמן שחיטתו, מפני קרבנות יחידים או של צבור. לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד השחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד הערב, חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי איפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. ואין שוחטין הפסח רק אחר התמיד הערב. וכן מחוסר כפורים מקריב כפרתו אחר תמיד הערב ביום ארבעה עשר, כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב. ערב פסחים בחול ובשבת תמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, כדי שיהא להם פנאי לשחוט פסחיהן. חל ערב פסח בערב שבת היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחלת זמנו וקרב בשבע ומחצה, כדי שיהיה להם פנאי ביום לצלות הפסח.
<h2>דף לא:</h2>
ואחר כך מתקבצין ומפיסין לידע מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. ואחר מעלה כל איש לפי מה שזכה הנתחים. ומסירין גיד הנשה שם בראש המזבח ומשליכין אותו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וזורק כל האיברים על האש, שנ' [דברים י"ב], הבשר והדם. כשם שהדם בזריקה כך כל האיברים בזריקה. ואחר שזורקן חוזר ועורכן על האש, שנאמר [ויקרא א'], וערך הכהן אותם. ומקטיר אפילו צמר שבראש [וה]עצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין, שנ' [שם] הכל. פרשו, לא יעלו, שנ' הבשר והדם. אבל פקעו כלן מעל המזבח, וכן גחלת שפקעה לא יחזיר. אבל אברים שפקעו ויש בהן ממש אחר חצי הלילה יחזיר. נתחרך הבשר ויבש עליהן ופקעו קודם חצות יחזיר, לאחר חצות לא יחזיר. אברים שצלאן ואחר העלן למזבח, אין בהן משום ריח ניחוח.
<h2>דף לב:</h2>
אחר העלותן האברים לכבש ומלחום מתכנסין כלן ללשכת הגזית, והממונה אומר להן, ברכו ברכה אחת. ופותחין וקורין, אהבת עולם, ועשרת הדברות, ושמע, והיה אם שמע, ואמת ויצ[י]ב, ורצה ושים שלום, ובשבת מוסיפין ברכה אחת שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס, מי ששיכן שמו בבית הזה ישכן ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות. ואחר כך אומר הממונה על הפייסות לכל אנשי בית אב של אותו העם, מי שלא הקטיר קטרת מימיו יבא ויפיס, ויתקבצו אצלו ויפיסו מי יזכה בקטרת, ואחר כך יטול הזוכה כלי כסף, ושמו בזך, מלא קטרת גדוש. והקטרת משקל חמשים דינרין. ונותן הבזך בתוך כלי אחר ששמו כף. ונותן הכף בבגד קטן. ואוחז הכף בידו ונכנס בפנים עם אחר. והוא אותו שזכה כבר לתרום המזבח. ואותו אחר לוקח מחתה של כסף ועולה לראש המזבח ומפנה הגחלים אילך ואילך ונוטל מן הגחלים שנתאכלו במערכה ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב. ואם נתפזרו מן הגחלים קב או פחות מכבדן לאמה. ובשבת כופה עליהם הפסכתר, נתפזר יותר על קב חוזר וחותה. ואחר כך מקדים לפניהם מי שדשן מזבח הפנימי ונוטל הטני שבו דשון המזבח ומשתחוה ויוצא. וזה שבידו המחתה צובר הגחלים על גבי המזבח הפנימי ומרדדן בשולי המחתה ומשתחוה ויוצא. וזה שבידו הכף נוטל הבזך מתוך הכף ונותנו לאהובו או לקרובו ורואה אם נתפזר מן הקטרת מעט בכף, ונותן אהובו או קרובו לתוך חפניו מה שנתפזר עם הקטרת שבבזך ומשתחוה ויוצא. והממונה אומר למקטיר, הקטר. והזהר שלא תתחיל מפניך שלא תכוה. ואם כהן גדול הוא המקטיר, יאמר לו הממונה, אישי כהן גדול הקטר, ולא יקטיר קודם שיאמר לו, הקטר, ואחר כך יפרשו כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח, שלא יהיה שם אדם עד שיצא זה המקטיר, שנאמר [ויקרא ט"ז], וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש. וכשיפרשו כולם ישליך הקטרת על האש. ואם פקעה הקטרת מעל גבי המזבח, אפילו קרטין שבה לא יחזיר. ואחר הקטירו ישתחוה ויצא. והקטרת מצות עשה, שנאמר [שמות ל'], והקטיר עליו אהרן קטרת (ה)סמים.
<h2>דף לג.</h2>
כשהגיעו בין האולם ולמזבח נוטל אחד המגריפה וזורקה בין האולם ולמזבח, והיה לה קול גדול. וכהן השומע קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסין להשתחוות והוא רץ ובא. ובן לוי השומע קולה יודע שאחיו הלוים נכנסין לדבר בשיר והוא רץ ובא. וראש המעמד שהיה שומע קולה מעמיד הטמאים על שער המזרח מפני החשד שידעו הכל (עתורין) [שעדיין] לא הביאו כפרתן.
<h2>דף לג:</h2>
ואחר שהעלו האברים מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש. ואחר מעלין סלת הנסכים. ואחר הסלת מקריב הכהן גדול חביתין. וכך סדרן, מביא עשרון שלם וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, שאע"פ שהיא קריבה חציין אין מתקדשת לחציין. ומביא עמה שלשה לוגין שמן, שנאמר [ויקרא ו'], בשמן תעשה, להוסיף לה שמן כנסכי הכבש. ובולל הסולת בשמן וחולט אותה ברותחין, ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצאו י"ב חלות. ואחת אחת היו נעשות. וכך עושה, מחלק השלשה לוגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה. ואופה תחלה מעט ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר הרביעית שמן שלה. ואינו מבשלה הרבה, שנ' [שם], תופיני, בין בשל ונא. ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד, כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב. ולוקח החצאין וכופל כל אחד לשנים ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים, ומקריב החצאין עם חצי קומץ לבונה בבוקר והחצי הנשאר עם חצי קומץ לבונה בערב. ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אך מקריבה כולה כאחת עם קומץ לבונה, ושתיהן כליל לאישים. ולישתן ואפייתן של חבתים דוחין השבת והטומאה ככל קרבן שקבע לו זמן, שנאמר, תופיני, שתהיה נאה ולא תאפה מבערב, ועוד אם תאפה מבערב תפסל בלינה שמרחשת מכלי הקדש הוא. וטחינת(ן) (ו)סולתן והרקידן בחוץ ואין דוחין השבת. כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת, או נטמא או נולד בו מום ומנו כהן אחר תחתיו, לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון, אלא מביא עשרון שלם מביתו וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה יאבד. נמצאו שני חצאין אובדין, ומניחין אותן עד שתעבור צורתן, ויצאו לבית השריפה. וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים. והיכן שורפין אותו בעזרה. (ו)מת כהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר, מביאין היורשין עשרון שלם ועושין אותו חבתין ושלימה היתה קריבה. מת כהן גדול [קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר מקריבין אותו עשרון שלם בבקר ועשרון] שלם בין הערבים. ואין כופלין שמנה ולבונתה אע"פ שנכפלה הסלת, אלא מפרישין להן שלשה לוגין שמן וקומץ לבונה, לוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעשרון של בקר ולוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעשרון של בין הערבים.
אחר החבתים מעלין היין לניסוך רביעית ההין. והיין יתנסך על המזבח, ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין. ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני ניגון שבמקדש. וכשנותנין היין לנסך, היו שני כהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידם. והסגן עומד על קרן המזבח והסודרין בידו תקעו הריעו ותקעו, ובאו ועמדו אצל הממונה על הצלצל, אחד בימינו ואחד בשמאלו. שה(י)ה המנסך לנסך ומניף הסגן בסודרין, הקיש זה בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר. הגיעו לפרק תקעו והשתחוו כל העם שבעזרה. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחואה. וכל התקיעות שעל התמיד תשע כמו שבארתי. ואין אומרין שירה רק על עולת צבור וזבחי שלמיהם הכתובין, אבל עולת נדבה שמקריבין ממותר תרומת הלשכה אע"פ שהן של צבור אין אומרין עליהן שירה.
וזה השירה שהיו הלויים אומרים, ביום הראשון, ליי' הארץ ומלואה. ביום ב', גדול יי' ומהולל מאד. בג', אלהים נצב בעדת אל. בד', אל נקמות יי'. בה', לאלהים (מ)עוז(י)נו. בו', יי' מלך גאות לבש. בשבת אומרים, מזמור שיר ליום השבת. במוספי שבת אומרים, שירת האזינו. וחולקין אותה לששה פרקים, ה'ז'י'ו' ל'ך'. ואו' פרק בכל שבת. גמרו השירה בו' שבתות חוזרין לראש. במנחה של שבת אומרים, אז ישיר משה, (כמרה) [ומי כמכה]. במוסף ראש השנה אומרים, הרנינו לאלהים. ואם חל להיות בחמשי אומרים, הסירותי מסבל שכמו. במנחה ראש השנה אומרים, קול יי' יחיל מדבר... קדש. ראש חדש שחל להיות בשבת שירת ראש חדש דוחה שירת שבת, כדי לפרסמו שהיום ראש חדש.
